ציור מתחיל בהחלטה אחת: איפה נופל הקו הראשון. כל מה שיבוא אחריו — הפרופורציה, הניגוד, מה שנשאר ריק — נגזר ממנה, ואי אפשר לתקן אותה אחר כך בלי להתחיל מחדש. אופיר נריה מקבלת את ההחלטה הזאת כבר שלושה עשורים. בשלב מסוים היא הפסיקה להבחין בין הפעמים שבהן קיבלה אותה מול נייר לבין הפעמים שבהן קיבלה אותה מול ארון.

באותם שלושה עשורים עצמם היא עבדה בעולם שלא נראה קשור: עורכת דין ומוסמכת במנהל עסקים, בתפקידים בכירים במשטרה, בליטיגציה, בבנקאות ובהייטק. עולם של אחריות, דיוק והכרעות — ושל שפה שבה כל מילה נבחרת מתוך ידיעה שהיא תיבדק.

ובמקביל, לאורך כל הדרך: ציירה. יצרה אומנות שימושית. למדה סטיילינג וציור אופנה בשנקר. לא בהפסקה מהקריירה ולא אחריה — בתוכה, בשנים העמוסות ביותר, כשלא הייתה לזה שום הצדקה מעשית. זה מה שמעיד שזה לא היה תחביב.

היא לא עזבה עולם אחד לטובת השני. היא גילתה שהם אותו דבר. תיק ולוק נבנים באותה שיטה: מה נכנס, מה נשאר בחוץ, ומה קורה כששני דברים חזקים מדי מונחים זה ליד זה. ההבדל היחיד הוא החומר.

״למדתי הכל מהציור.״

מתוך החיבור הזה נולד OfeelE. חלק מהפריטים בבוטיק נבחרו באוצרות אישית — נסרקו, נפסלו, ונבחרו אחד־אחד; אחרים, ההדפסים על החולצות, נוצרו מאפס. בשני המקרים ההחלטה מגיעה מאותו מבט, ובשני המקרים הכמות קטנה במכוון. פריט שנגמר אינו חוזר.

וזו גם הסיבה שהאקססוריז כאן אינם תוספת. הם הקו האחרון של הקומפוזיציה — הפריט שנכנס אחרון ונראה ראשון, וההבדל בין בגד שלבשת לבין לוק שהרכבת.

מה שבא עכשיו הוא שני חלקים: קודם שלוש הדמויות שנולדו על נייר, ואחר כך עשרים ושניים לוקים — טרנדים של העונה לצד פריטים שלא זזים כבר עשורים.